אחד בפה ואחד בלב

ב 1964 טבע הפילוסוף האמריקאי מרשל מקלוהן את הביטוי The medium is the message.

מקלוהן, שכתב מאוחר יותר ספר בשם הזה, זיהה את ההשפעה של מהפכת הטלוויזיה על החברה המערבית. השפעה שהוא צימצם בחכמה רבה כל כך למשפט המבריק שהוא ניסח.

המדיום הוא המסר בא לומר שהמסגרת שבתוכה המסר עובר משפיעה הרבה יותר מאשר התוכן של המסר.

60 שנה מאוחר יותר, אפשר לראות כמה הנבואה שלו היתה מדוייקת.

המאמר הזה נכתב כשאנחנו נכנסים ככל הנראה לשנת בחירות בישראל (עם הזהירות המתבקשת לכל ניסיון לחזות את העתיד במציאות של ישראל 2025).

הבחירות האלה, כך יאמרו לנו מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן, הן בחירות ממש גורליות. 

תכלס, זה מה שאומרים לנו הפוליטיקאים בכל מערכת בחירות.

וזה נכון!  הן מאוד גורליות – בעיקר לפוליטיקאים שמנסים להיבחר. 

וברצינות… למרות הנטייה הטבעית שלנו להאשים את נבחרי הציבור בציניות (נטיה שהם הרוויחו ביושר רב), לא בטוח שהפוליטיקאים הם לב הבעיה – יש מצב שהם רק הסימפטום.

בעית הליבה במקרה הזה, לדעתנו, היא שהדמוקרטיה כשיטה חברתית לניהול מדינה הולכת ומאבדת מהרלוונטיות שלה בעידן הפוסט אמת.

אנחנו חיים במציאות שבה אין דבר שאי אפשר לומר עליו שהוא לא אמת.

איבדנו את היכולת להגיע להסכמה על העובדות הבסיסיות ביותר.

מה שקובע מה נכון או לא נכון, מה אמת או שקר, מה טוב או רע – הוא כמות ההידהודים ברשתות.

דמוקרטיות לא תוכננו להתמודד עם סיטואציה כזו והן לא מסוגלות להגן על עצמן במצב כזה.

אגב, יש מחקרים שמראים שאיפשהו בעשור השני של המילניום המגמה של התרחבות הדמוקרטיה בעולם נעצרה והחל תהליך נסיגה שבו יש פחות מדינות דמוקרטיות ופחות דמוקרטיה במדינות שהם עדיין דמוקרטיות.

האם יש קשר בין התופעה הזו לבין ההתפתחות המהירה של הרשתות החברתיות באותו פרק זמן בדיוק? זו נקודה שיהיה מעניין לחקור.

אז מה יהיה?

כנראה שבעתיד הקרוב נראה יותר ויותר מדינות שבהן יש מאבק ופיצול סביב השאלה מהי דמוקרטיה ומי יותר דמוקרטי. בעתיד היותר רחוק אולי נראה נסיונות לפתח מודלים דמוקרטיים חדשים ושונים מאלו שהכרנו עד היום.

נקווה שזה יצליח ובסוף יהיה טוב

אבל כנראה שקודם יהיה הרבה יותר רע.

כך או אחרת, השאלה שנרצה לחקור היום היא: מה המשמעות של אותנטיות בעידן של פוסט אמת ומה מקומה של האותנטיות בתוך הדבר הזה שאנחנו קוראים לו מנהיגות.

לדעתנו, בעידן של פוסט אמת, אנשים ישתוקקו לשני סוגים של מנהיגות:

מנהיגות שיודעת את האמת

אלו מנהיגים ומנהיגות שיודעים מה לעשות ואיך לעשות ובעיקר להבטיח שאם נעשה את זה, יהיה יותר טוב.

מנהיגות שאפשר לתאר בעזרת האימרה המוכרת:

'כן נכון, לא נכון - העיקר שתגיד בביטחון'

או בגרסה העדכנית - 'לא יודעת מה ראיתם, מה לא ראיתם, אני יצאתי בחמש'.

במקרה הזה המונח 'המדיום הוא המסר' בא לידי ביטוי בזה שזה לא משנה מה התוכן של הדברים של המנהיג או המנהיגה - המסר הוא אנחנו יודעים

ואם נראה לכם שמדובר רק במנהיגות פוליטית, אז זהו שלא. אין מערכות חסינות לפופוליזם. אנחנו נראה יותר ויותר סגנון מנהיגותי כזה גם בארגונים - מנהלים ומנהלות שהמנהיגות שלהם מבוססת על הפוזיציה שלהם כמי שיודעים מה טוב ואיך נכון להגיע אליו.

זו מנהיגות שיכולה להיות מתאימה לרגעי משבר מאוד דרמתיים ולפרק זמן מאוד קצר. העניין הוא שנדיר שהיא מצמצצת את עצמה. לרב היא נשארת ומתעצמת.

אין לנו הרבה מה לומר על זה חוץ מזה שזו מנהיגות מסוכנת ורעילה.

מנהיגות שמחוברת לאמת שלה

בניגוד למנהיגות שתמיד יודעת את האמת, כח המשיכה של מנהיגות שמחוברת לאמת שלה הוא האותנטיות שלה. האפיל של מנהיגים ומנהיגות מהסוג הזה הוא היכולת לשמור על אותנטיות גם במצבים של חוסר ודאות ומורכבות גבוהה.

}

בסוגריים נאמר שחשוב לא לבלבל בין אותנטיות וישירות.

הרבה פעמים אנחנו חושבים שמי שמדבר דוגרי - what you is what you get הוא אותנטי.

אבל האמת שהרבה פעמים ישירות ודוגריות וכל האמת בפנים היא תדמית שמאחוריה יש דמות שונה לגמרי.

וכשגם האדם עצמו כבר מאמין לתדמית אז הוא אולי ישיר אבל הוא ממש לא אותנטי.

ישירות לא מושכת.

אותנטיות כן.

איך אפשר להבדיל בינהן?

לרובנו יש סנסורים די טובים שמגלים לנו מה אמיתי ומה פייק - אנחנו רק צריכים להקשיב להם.

סגור סוגריים.

{

למה אותנטיות כל כך מושכת?

אנחנו חושבים שלפחות חלק מהתשובה קשורה לזה שאותנטיות מאפשרת מגע עם האני הפנימי של האדם. האותנטיות כאילו מקלפת את שכבות ההגנה שיש לנו ונותנת לסביבה שלנו גישה למקומות האישיים ביותר שלנו.

זה מעורר אמפתיה ורצון לחיבור.

אבל – וזה אבל חשוב – כדי שהחיבור הזה לא יהיה הרסני, צריך שלמנהיג או למנהיגה יהיה חיבור אותנטי עם עצמם (הפסיכולוגיה קוראת לזה "עצמי אמיתי" בניגוד ל"עצמי כוזב" שהוא הניכור והניתוק של האדם מעצמו)

מה זה אומר חיבור אותנטי עם עצמי?

זה אומר כמה דברים - נתייחס לשניים.

דבר ראשון זה אומר רמה גבוהה של מודעות עצמית – של הבנה מה שלנו ומה לא.

זה אומר שאנחנו מכירים את ההשלכות שאנחנו עושים ואנחנו מוכנים לקחת בחזרה בעלות על החלקים "הפחות טובים" שלנו.

השלכה (projection) היא מנגנון הגנה פרימיטיבי שנועד לשמור עלינו מלבוא במגע עם החלקים שקשה לנו להרגיש או לראות.

הוא עובד בצורה די פשוטה.

כשיש משהו שאנחנו לא יכולים לסבול בעצמנו, אנחנו נמצא בסביבה מישהו או מישהי עם מאפיין דומה ואז נשליך עליהם את הדבר הבלתי נסבל הזה – כך שעבורנו הם יהיו אלו שמזוהים איתו.

בצורה הזו אנחנו בונים בית חדש לתכונה או המאפיין שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו ואנחנו משוחררים מלבוא איתה במגע.

אמרנו מנגנון הגנה כלומר מנגנון שבא להגן עלינו, אבל יש לו גם downside. אם אנחנו משתמשים בו יותר מדי, אנחנו עלולים לאבד קשר עם מי שאנחנו באמת.

דבר שני, זה אומר שאנחנו מעיזים לבטא אמת ברורה בלי שנכניס פנימה יותר מדי קולות שדוחפים אותנו לוותר בגלל שלל סיבות ותירוצים.

יש מקרים שבהם אל תוך קבלת ההחלטות שלנו נכנסים שיקולים מהסוג של: אני לא רוצה לפגוע / חשוב לי שיאהבו אותי / לא נעים לי להתעמת / אחר  ___________

זה לא שהשיקולים האלו חסרי חשיבות, אבל אם הם מופיעים יותר מדי פעמים זה אומר שאנחנו מתרחקים מהסנטר שלנו – מהעמדה האמיתית שלנו – וחיישני האותנטיות של מי שסביבנו יחושו את זה מיד.

תעשו עם עצמכם מבחן קטן.

תחשבו כמה דברים אתם לא מספרים לעובדים ולעובדות שלכם ולא משנה אם זה כדי "להגן" עליהם או עליכם – ככל שהפער בין מה שבלב למה שבפה גדול יותר, המנהיגות וכח המשיכה שלה הולכים ונשחקים.

יותר מדי פעמים אנחנו רואים הנהלות ומנהלים מתלבטים ומתייסרים סביב השאלה מה להגיד לעובדים ומה לא ואם כן להגיד, אז איך להגיד מתוך ניסיון לשלוט במסר שיקלט.

זה נכון וחשוב לחשוב מה המסר שיקלט בצד השני אבל אם עושים יותר מדי editing למסר אז הוא בדרך כלל יוצא עקום.

וזה כשלעצמו מרחיק אנשים.

העמדה שלנו בעניין הזה היא כנות רדיקלית.

סודות ארגוניים הם רעל.

בסופו של דבר האמת מתבררת ואז החוויה של מי שהדברים הוסתרו מהם היא שהסתרה היא תמיד אפשרות ולכן בשום רגע הם לא יכולים שלא לחשוב על זה שמשהו חשוב קורה והם לא יודעים עליו.

אגב, ברב המקרים אומרים לנו שההסתרה נועדה להגן על העובדים והעובדות מהרעש.

ואנחנו אומרים - שחררו את זה.

העובדים הם לא ילדים שצריכים הגנה. 

הם מסוגלים להתמודד עם אמת קשה - ואם החשש שלכם היא שהם יברחו מכם בגלל שהם יגלו את האמת אז מה זה אומר עליכם? מה זה אומר על היחסים שלכם עם העובדים? 

אנחנו מאמינים שככל שהמציאות סביבנו תהיה מבולבלת יותר, ככל שיהיה קשה יותר להבדיל בין מה נכון ומה לא נכון וככל שמנהיגות פופוליסטית תהיה נוכחת יותר ויותר בחיים שלנו, כך יגדל כח המשיכה של מנהיגות אותנטית, של מנהיגים ומנהיגות שיהיו מחוברים יותר לעצמם ושאחרים ירצו להתחבר אליהם.