אקדח במערכה הראשונה
- Ofir Gonnen
- 15 ביוני
- זמן קריאה 4 דקות
נדמה שאפשר לומר די בביטחון שהגיבור הבלתי מעורער של (ארבעה מתוך חמשת) ספרי התורה הוא משה - או בשמו המלא משה רבנו.
הדמות האישית של משה כאדם היא מרתקת והיא משתלבת בצורה מובהקת במנהיגות שלו, מה שמזמין חשיבה על Role Analysis - או בעיברית 'ניתוח תפקיד'.
ניתוח תפקיד היא טכניקה שאנחנו אוהבים להשתמש בה גם במסגרת הקבוצות של CoLeague וגם בעבודה אישית או קבוצתית עם מנהלים והנהלות.
הרעיון של הטכניקה הזו הוא לנסות להבין מהו התפקיד הלא פורמלי שלנו.
התפקיד הלא פורמלי הוא המשימה שלנו בחיים - משמו עולה שהוא… ובכן… לא פורמלי, כלומר, לא מדובר במשהו שמישהו הגדיר עבורנו וגם לא משהו שאנחנו הגדרנו לעצמנו. יותר מזה, בדרך כלל מדובר בתפקיד שאנחנו כלל לא מודעים עליו אבל יש לו השפעה דרמתית על האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם בכלל ובמסגרת המקצועית שלנו בפרט. התפקיד הלא פורמלי שלנו מתפתח אצלנו משלבי הילדות המוקדמים, מהארגון הראשון שלנו (= משפחת המקור), והוא מלווה אותנו בכל סיטואציה אנושית חברתית (וכמובן בתפקידי ניהול ומנהיגות).
תופעה פסיכולוגית מאוד מוכרת היא הניסיון לשחזר פצעים כואבים מהילדות.
כשיש לנו עניין לא פתור מהילדות שלא עיבדנו, אנחנו ננסה לשחזר אותו שוב ושוב בחיינו הבוגרים וזאת מתוך הפנטזיה שהפעם נתקן את הסיפור והוא יגמר אחרת.
זה כמובן לא קורה.
ולכן השיחזור רק מעמיק את הכאב ויוצר דפוס מתסכל של חזרה על משברי העבר.
המטאפורה שאנחנו אוהבים להשתמש בה כדי לתאר את התופעה הזו היא אותו כוכב שאנחנו רואים בשמיים למרות שהוא כבר לא קיים במציאות. בגלל המרחק הרב מהכוכב, האור שיצא ממנו לפני הרבה מאוד שנים מגיע אלינו עכשיו, אבל בזמן שהאור היה בדרך הכוכב הפסיק להתקיים ומה שאנחנו רואים הוא סוג של אשליה.
במסגרת תהליכי Role Analysis עולים סיפורי ילדות שמעידים על משהו שהתרחש בילדות הרחוקה שלנו ולמרות שהוא כבר לא קיים הרבה שנים, הוא עדיין מאיר וצובע את חיינו הבוגרים באמצעות התפקיד הלא פורמלי שלנו שמפעיל אותנו שוב ושוב. המטרה של התהליך היא לייצר לנו אפשרות לבחירה אחרת. בחירה שלא ממשיכה את האוטומטים שלנו אלא מאפשרת בחירה בדפוס אחר.
לא נרחיב כרגע על הטכניקה של Role Analysis, נגיד רק שהיא מאוד פשוטה ותמיד עובדת, בבחינת כמה פשוט ככה חכם.
נחזור למשה.
משה אמנם לא נמצא איתנו כדי לספר לנו על ילדותו ועל הדילמות המנהיגותיות שהוא מתמודד איתן אבל המקרא מספק לנו שפע של אינפורמציה כדי שנוכל להעלות השערות על המוטיבים האישיותיים שעיצבו את מנהיגותו.
סיפור ילדותו המיוחד של משה מאפשר לנו הצצה לחוייה שבמידה רבה עיצבה את חייו הבוגרים – נטישה.
אימו נאלצה לנטוש אותו.
פעמיים.
בפעם הראשונה כשנאלצה להניח אותו בתיבה ביאור.
בפעם השניה, כשנגמל מהנקה אחרי שבת פרעה שמצאה אותו ביאור ביקשה ממנה להניק אותו עבורה.
בהמשך חייו הוא גדל כזר בבית פרעה.
עיברי בין מצרים.
נדמה שהחוויה הזו עיצבה את אישיות של משה והפכה אותו אדם שבאופן טיבעי לא ממהר לחוש קירבה לאנשים ומתקשה לפתח אמון ואינטימיות עם מי שסביבו. הוא אדם מופנם יחסית = אחד שממעט לדבר ומתמקד בעיקר במעשים.
איך יודעים את זה ?
משה מעיד כך על עצמו "לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם... כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי..."
בנוסף, הסיפור הראשון שהמקרא מספר לנו על משה הבוגר הוא על איך שהוא רואה מצרי מכה עיברי והוא קם והורג אותו.
לא מדבר אלא עושה.
זו נקודה חשובה.
נחזור אליה בהמשך.
בהמשך משה מוביל את ישראל לצאת ממצרים למדבר במסע שלהם לארץ כנען.
מעבר לצורך הטכני של להנהיג את העם במדבר, המשימה המרכזית של משה היא ליצור את החיבור בין ישראל לאלוהים.
לבנות אמון בין הצדדים.
משה נכשל במשימה הזו פעם אחרי פעם.
למרות כל מה שאלוהים עושה עבורם, בני ישראל ממשיכים להתלונן על מצבם. שוה ושוב הם מסרבים להאמין שאלוהים אכן יוביל אותם בבטחה לארץ המובטחת והם מבקשים לשוב למצרים(!!)
אחת הסיבות לכך היא משה, שאישיותו המופנמת והקושי שלו לתקשר וליצור אמפתיה לא מאפשרת ליחסי אמון להתפתח.
השפה שהמקרא בוחר להשתמש בה כדי לתאר את היחסים בין משה וישראל לאורך שנות הנדודים במדבר, היא מאוד קשה ומאופיינת בריב, כעס, אכזבה ויאוש – לא נמצא בה דוגמא לגילוי אמפתיה ואהבה ביחסים של משה אל ישראל (ובכלל).
}
בסוגריים נאמר שגם בחייו הבוגרים של משה הוא חווה נטישה.
אישתו ושני ילדיו נעלמים מחייו בשלב מוקדם של הסיפור.
ובסוף גם אלוהים נוטש אותו על ההר לפני הכניסה לארץ - נחזור לזה מיד.
סגור סוגריים.
{
אחד הסיפורים המוכרים על משה הוא הוצאת המים מהסלע.
תקציר האירועים:
בני ישראל מגיעים למדבר צין ואין של מים (הפתעה גדולה – זה מדבר, למה שיהיו בו מים?)
הם מתלוננים ורבים עם משה.
שוב.
משה ואהרון נאלצים לברוח לאוהל מפני ההמון.
אלוהים יורד ומורה למשה להגיד לסלע להוציא מים.
משה מכה בסלע פעמיים והמים נשפכים כמו שמפניה.
כולם מרוצים.
כולם?
זהו שלא.
כמעט כולם.
חוץ מאלוהים.
הוא כועס על משה שהכה בסלע ולא דיבר אליו כמו שהתבקש.
(זוכרים מה היה הדבר הראשון שמשה אומר לאלוהים? אני לא איש של דברים - כאמור, אקדח שהונח במערכה הראשונה... ).
משה לא מצליח לדבר אפילו עם סלע.
הוא מעדיף להכות אותו.
זה עבד עם המצרי כשהיה צרי להגן על חייהם של אחיו בני ישראל.
זה לא עוב כשצריך לבנות אמון וחיבור.
בעקבות האירוע הזה משה לא זוכה להיכנס לארץ. הוא ננטש פעם נוספת , הפעם על ידי אלוהים.
אחרי שהוביל את ישראל עשרות שנים מעבדות לחרות - הוא מת בודד ומאוכזב ומקום קבורתו לא נודע.
משה, מגדולי המנהיגים שקמו לישראל, הצליח להוציא אותם ממצריים ולהוביל אותם 40 שנה במדבר, נכשל במשימה של בניית החיבור בין ישראל לאלוהים, חיבור שיהיה בו אמון ואמונה.
במובן הזה, משה קיבל משימה שכדי להצליח בה הוא היה צריך לצאת מהתבניות והתפיסות הבסיסיות ביותר של נפשו.
מנהיגותו של משה היא כמובן יותר מורכבת מהמסגרת שצמצמנו אותה אליה בטקסט שלנו - מה לעשות, אלו מגבלות הפורמט. אבל אם נתמקד במה שהבאנו אפשר לומר שחלק מההתפתחות שלנו כמנהיגים ומנהיגות צריכה להיות מודעות לתפקידים הלא פורמליים שלנו, לכוכבים הלא קיימים שאנחנו עדיין רואים, ולדעת ליצור ליצור לעצמנו אפשרויות בחירה במקומות שאנחנו פועלים על אוטומט.
נסיים בבית מתוך כנען, השיר (המבריק) של שלומי שבן, שמתאר שיחה בין מ' (משה), י' (יהושע) וכ' (כלב בן יפונה)
כל מה שי' בסך הכול אומר
מנהיג גדול צריך לדעת לוותר
לסגת כדי להיזכר בתור מה שכל חייו
ירצה לשכוח
