קלייסתנס הוא לא שם שרוב האנשים מכירים.
אין לו משפט מחץ שמצטטים, אין עליו סיפורים הירואיים, והוא לא מופיע בפנתאון. ובכל זאת, אם יש רגע שבו הדמוקרטיה קיבלה צורה ממשית, לא כרעיון אלא כמנגנון, זה היה הרגע שלו.
בסוף המאה השישית לפני הספירה, אתונה לא נשלטה על ידי העם במובן שאנחנו אוהבים לדמיין.
היא נשלטה על ידי מבנים טבעיים מאוד: משפחות, אזורים, קשרי דם, שכונות.
הפוליטיקה לא הייתה שאלה של עמדות אלא של שיוך.
מי שנולד במקום הנכון ידע מראש מי מייצג אותו, עם מי הוא אמור להזדהות, ואיפה עובר הקו בין אנחנו והם. זה היה סדר ברור, יציב, ובעיקר נוח למי שכבר החזיק בכוח.
קלייסתנס לא ניסה לשנות את האנשים. הוא לא הטיף לערכים חדשים ולא ביקש מהם לחשוב אחרת.
הוא עשה משהו הרבה יותר קיצוני.
הוא שבר את ההיגיון המבני שעליו הכול נשען. במקום לארגן אזרחים לפי קרבה גאוגרפית או משפחתית, הוא יצר יחידות אזרחיות חדשות – 'דמוי'. אלה לא היו קהילות טבעיות אלא מסגרות מלאכותיות לחלוטין. המילה דמוס, שממנה נגזרה לימים המילה דמוקרטיה, קיבלה כאן משמעות חדשה: לא מי שאנחנו באופן טבעי, אלא מי שאנחנו הופכים להיות דרך המבנה.
ואז הגיע הצעד המפתיע באמת. הוא חיבר שבטים שהיו בנויים על דמוי שלא קשורים זה לזה – בלי רצף טריטוריאלי, בלי אינטרס מקומי אחיד, בלי זהות אחת ברורה. התוצאה הייתה שבטים פוליטיים שלא יכלו לדבר בקול אחד בלי לדבר קודם בינם לבין עצמם. כדי לייצג עמדה אחת במועצה או באספה, היה צריך לנהל משא ומתן, לשכנע, להתפשר. הדמוקרטיה האתונאית שהוא יצר לא נבנתה על הרמוניה, אלא על אי נוחות מתוכננת.
מדהים, לא?
פעם ראשונה זה מדהים שהוא חשב על רעיון כל כך מהפכני.
ופעם שניה זה מדהים שהם זרמו איתו.
כשמסתכלים על ארגונים בני זמננו, קשה להתעלם מכמה שאנחנו אוהבים מבנים הומוגניים. אנחנו מקבצים אנשים לפי מקצוע, לפי פונקציה, לפי תחום אחריות. כספים עם כספים, מוצר עם מוצר, שיווק עם שיווק. זה נראה יעיל, זה מרגיש הגיוני, וזה גם עובד לא רע ביום יום. ההסכמות מגיעות מהר, הדיונים זורמים, כולם מדברים באותה שפה.
תכלס, זה יעיל.
אבל יעילות היא לפעמים סימן לכך שכולם רואים את אותו חלק של המערכת.
מבנים הומוגניים מייצרים קונצנזוס קל.
קל מדי.
הם מפחיתים חיכוך, אבל יחד עם זה הם גם מצמצמים את שדה הראייה. כשכולם סביב השולחן מודדים הצלחה באותם מדדים, מגיעים מאותו עולם מושגים, ומתמודדים עם בעיות דומות, הדיון הופך מהר מאוד לאישור הדדי. לא מתוך עצלות, אלא מתוך הזדהות.
{
בסוגריים נספר על ארגון שפעל בו זמנית על כמה פרויקטים חשובים. לכל פרויקט היו את המשאבים שלו והמטרות שלו אבל בסופו של דבר הם חיו באותו ארגון ולכן היתה כל הזמן תחרות על משאבים ארגוניים שונים. זה התיש את המנכ"ל ואת ההנהלה.
הוא הרגיש שהמאבק בין מנהלי הפרויקטים הוא רק תירוץ לאי עמידה בזמנים והם חשבו שהוא לא מבין את מה שקורה בשטח.
סיפור מוכר.
השינוי שהצענו היה פשוט ומתבקש וביננו – די טריוויאלי.
הצענו שמנהלי הפרויקטים השונים, ינהלו בעצמם את הקונפליקטים בינהם בלי להעלות את זה למנכ"ל ולהנהלה. הצענו שהם יפגשו אחת לשבוע לסנכרון של המשאבים הארגוניים ויבואו להנהלה עם המלצה משותפת מה צריך לעשות.
היה ברור להם שהם לא יכולים לבוא להנהלה בלי המלצה משותפת.
בהתחלה היתה כמובן התנגדות מקיר לקיר – אבל המנכ"ל התעקש ולאט לאט זה התחיל לעבוד. ועם הזמן עבד אפילו די טוב.
כבר עברו כמה שנים מאז ולמרות שכל השחקנים באירוע הזה התחלפו, המנגנון הזה, כל שמענו לאחרונה, עדיין פועל.
סגור סוגריים.
}
חיכוך – את זה כבר כולנו יודעים – הוא לא סימן לבעיה. הוא סימן לכך שיש שונות אמיתית במערכת.
השאלה היא איזה חיכוך נוצר, ואיפה.
יש חיכוך שמעמיק חשיבה. כזה שנובע מהבדלים אמיתיים בפרספקטיבה.
הוא מאט החלטות, אבל גם מכריח לדייק אותן. הוא דורש ניסוח, הקשבה, ולעיתים ויתור. זה חיכוך שלא נעים להיות בו, הוא לא יעיל אבל הוא האימפקט שלו לאורך זמן הוא חשוב.
ויש חיכוך אחר, מיותר. כזה שנובע מאינטרסים אישיים, מקושי לדבר על מה שקשה ומניסיון לייצר קונטרול במקום שהוא לנדרש. החיכוך הזה לא מעשיר את הדיון אלא שוחק אותו. הוא לא מייצר החלטות טובות יותר אלא עייפות גדולה יותר.
חיכוך הוא פוטנציאל לצמיחה של הארגון כשיש שונות אמיתית, מטרה משותפת מעל האינטרסים המקומיים, וגבולות של סמכות שהם מספיק רחבים אבל גם מאוד ברורים. בלי אלה החיכוך מפסיק להיות כלי והופך למשאבת אנרגיה מיותרת.
הרבה ארגונים מנסים לפתור בעיות עומק על ידי החלקת חיכוכים. פחות קולות, פחות מורכבות, פחות אי נוחות. זה מייצר שקט, אבל לא בהכרח תנועה. אחרים עושים את הטעות ההפוכה ומוסיפים עוד ועוד פורומים הטרוגניים בלי להגדיר גבולות ברורים. שם החיכוך אמיתי, אבל הוא לא מתורגם לפעולה.
אולי השאלה המעניינת באמת אינה האם יש אצלנו חיכוך, אלא איפה הוא נוצר ולמה.
באילו מקומות המבנה שלנו מייצר הסכמות קלות מדי, ובאילו מקומות הוא מעז לחבר בין עולמות שלא אמורים להסתדר לבד.
ואם עוצרים רגע עם השאלה הזו, אפשר לשאול משהו פשוט אבל לא נוח.
איזה חיבור מלאכותי אחד, לא טבעי, הייתם יכולים לייצר עכשיו בארגון שלכם, כזה שיכריח אנשים שלא רואים את אותו עולם, להחליט יחד מה נכון לעשות.
ממש כמו אותם שבטים שיצר קלייסתנס לפני 2600 שנים.
