התופעה של אנשים חסרי בית, היא לא דבר חדש.
היא תולדה של הרבה גורמים ובכל תקופה יש לה מאפיינים שונים.
אחרי השפל הגדול של שנות ה 30 שהציף את ערי ארצות הברית בגלים של הומלסים החלה תקופה של כמה עשרות שנים של ירידה בתופעה בעיקר הודות לפרויקט הדיור הציבורי ועוד פרויקטים שהיו קשורים לניו דיל שהוביל רוזוולט בשנות השלושים.
בשנות השבעים והשמונים, במיוחד אחרי נשיאותו של רייגן, כשמדיניות הרווחה הצטמצמה, מחירי הדיור החלו לעלות ומתקנים פסיכיאטריים רבים נסגרו, חזרו המראות של חסרי בית רבים ברחובות הערים בגדולות בארצות הברית.
המראה של הומלסים ברחובות הוא משהו שקשה לנו לראות. הדיסוננס בין השפע שמביט אלינו מכל פינה ברחובות הראשיים ובין מראה של מישהו שישן על קרטון, הוא מחשבה שלרובנו קשה לשאת.
זו אחת הסיבות לזה שרב הערים שסובלות מהתופעה הזו מנסות להילחם בה – והיו מעדיפות שחסרי הבית ימקמו את חוסר הבית שלהם רחוק מעיני הציבור "הנורמטיבי".
{
בסוגריים נאמר שמעניין להשוות את התופעה הזו עם ערים גדולות במזרח.
בבנגקוק למשל, המראה של בניינים מפוארים שאנשים בחליפות עסקים נכנסים ויוצאים מהם, כשמסביבם קבצנים ורוכלים שמשדרים עוני קיצוני – הוא קשה לעיכול לעיניים מערביות אבל נראה שעבור המקומיים הוא יותר טיבעי.
אולי למרות המבנה הקפיטליסטי של החברה שלנו, אנחנו עדיין מחזיקים רגשות אשם על פערים מעמדיים, ואולי במזרח זה משהו שמובנה במסורת.
אולי…
סגור סוגריים.
}
לפני כמה שנים השתתפתי כמנחה בסדנא של מנהלות אגף הרווחה של אחת העיריות הגדולות בארץ.
בתחילת הסדנא המשתתפות (כולן עובדות סוציאליות בהכשרתן הבסיסית) סיפרו לי על קצה המזלג על עולמן המקצועי.
מיותר לומר שלא הבנתי כמעט שום דבר ממה שהן אמרו, לא את התפקידים ולא את התארים הפורמליים שאמורים להסביר אותם.
מה כן הבנתי?
הבנתי שמדובר בנשים שמטפלות בחצר האחורית של החברה.
הן מטפלות בהוצאת ילדים מבתים מסוכנים, באלימות במשפחה, בזנות, בהתמכרויות קשות ובעוד הרבה מאוד דברים שרובנו לא פוגשים ביום יום.
אם תשאלו אותי, התפקיד שלהן הוא לתחזק את החצר האחורית שיש בכל חברת שפע כדי לשמור אותה רחוקה מהעין ומהלב ולמנוע ממנה לגלוש אל קדמת הבית.
החצר האחורית הוא ביטוי שגור לתיאור של אותם דברים שקורים אצלנו ואנחנו מעדיפים להסתיר ולהרחיק מהויטרינה.
החצר האחורית היא כל מה שאנחנו לא רוצים שיחשבו או ידעו עלינו – אם תרצו, החצר האחורית היא כל מה שלא עולה לרשתות החברתיות.
בין אם מדובר בנו כבני אדם אינדיבידואלים, או אם מדובר בארגונים או בחברה האנושית באופן כללי, תמיד יש חצר אחורית.
תמיד יש משהו שנעדיף להסתיר.
שנעדיף לא לראות.
שנעדיף לנתק ממנו מגע.
כשמדובר בארגונים, אלו יכולים להיות אנשים/ מחלקות/ מוצרים/ שירותים/ תהליכים/ ערכים/ נורמות/ אחר____ שנעדיף להצניע או להתעלם מהם.
יכול להיות שחלקכם מנסים עכשיו ללא הצלחה לזהות את החצר האחורית של הארגון שלכם.
זה לא אומר שהחצר האחורית הזו לא קיימת.
זה אומר שאולי היא באזור העיוורון שלכם – וזה כנראה לא במקרה.
בתחילת עבודה עם ארגון חדש, אחד הדברים שמעניין לזהות זה איפה היציאה לחצר האחורית.
זה לא קל.
לא כי מישהו מנסה במודע להסתיר משהו.
להיפך.
לרב המנהלים והעובדים מספרים בכנות כואבת על הקשיים, התסכולים והבעיות של הארגון (תכלס, בשביל זה קראו לנו…)
אבל לפעמים זה לא מספיק.
לפעמים כל הסיפורים וההסברים על מה שקורה בארגון עוברים באופן לא מודע דרך פילטר שהם יצרו, פילטר שמסנן את מה שקורה בחצר האחורית.
למה זה קורה?
כי לעיתים אנחנו כל כך נחרדים מהמחשבה על קיומה של החצר האחורית שאנחנו מדחיקים אותה אל מתחת לשכבת המודעות.
עכשיו, תישאלו בצדק, מה רע בהדחקה? הדחקה היא מנגנון הגנה לא רע. אם הוא קיים, כנראה שהוא משרת צורך בסיסי.
זה נכון.
אבל יש לזה מחיר.
התחזוקה של חצר אחורית כזו דורשת אנרגיה. אנרגיה אירגונית שבמקום להיות מושקעת במשימה המרכזית של הארגון היא מתבזבזת על לשמור את מה שמודחק שישאר בחצר האחורית ולא יצוץ לפתע בסלון.
ככל שהחצר האחורית מכילה יותר מרכיבים, כך היא מאיימת יותר להתפרץ ובהתאם היא גוזלת יותר אנרגיה כדי לשמר אותה מודחקת.
בסופו של דבר המטרה של כל מערכת היא שכל המרכיבים שלה יהיו באינטגרציה ובהלימה אחד עם השני וכמובן עם המשימה המרכזית שלשמה המערכת קיימת.
זו כמובן אוטופיה שלא מתקיימת במציאות אבל זו השאיפה של המנהיגות של הארגון.
אבל כשאנחנו מתחזקים חצר אחורית, שאליה מושלך כל מה שלא עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו, אנחנו פועלים בניגוד לשאיפה הזו.
