בין שונות ליעילות
- Ofir Gonnen
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
לשבט ה FORE, שבט ילידי שחי בהרים של גינאה החדשה, היה מנהג מיוחד – הם נהגו לאכול את מתיהם.
כן. בדיוק ככה.
למרות שזה גרם למחלות רבות שבני השבט סבלו מהם – לא עלה בדעתם להפסיק את המנהג היחודי.
מגעיל מגעיל - אבל תודו שזה יעיל!
ב 1965 יוצא משלחת של המוזיאון האמריקני לטבע להרים הגבוהים של גינאה החדשה כדי לחקור את בעלי החיים שהסתגלו לחיות ברום של מעל 1900 מטר ושם הם פוגשים לראשונה את בני ה FORE.
המשלחת גילתה שה FORE מחלקים גם הם (ממש כמו המדענים) את בעלי החיים שהם הכירו בסביבתם, לקבוצות ותת קבוצות.
מה שהיה עוד יותר מדהים היה שהחלוקה שלהם היתה דומה מאוד לזו של המדע המודרני.
בעקבות הגילוי הזה, המשלחת ערכה ניסוי מעניין, הם לקחו 7 גברים מבני השבט והעבירו אותם למקום שהם מעולם לא ביקרו בו ושנמצא בגובה של 1100 מטר.
חשוב לציין שבאזור הזה יש שבר טבע בגובה של 1500 מטר, כלומר בעלי החיים שחיים מתחת לגובה הזה שונים מאלו שחיים מעליו.
שבעת בני ה FORE, לא הכירו, אם כן, את בעלי החיים במקום החדש שאליו הם הגיעו.
ובכל זאת הם מיינו אותם לקבוצות ותת קבוצות דומות מאוד לאלו של החוקרים המודרניים.
אנחנו, כמו יתר בעלי החיים, יצורים ממיינים.
בטבע זו תכונה מאוד חשובה.
חשוב למיין צמחים כדי להבחין בין כאלה שהם רעילים ואלה שהם לא, חשוב למיין את בעלי החיים בסביבה כדי להבחין אלו שהם הטורפים ואלו שלא.
זה חשוב.
ואתם יודעים מה – זה גם יעיל.
כשאני רואה נמר, אני לא צריך לחשוב, שאולי הנמר הזה שייך לתת קבוצה של נמרים שהחליטו להיות צמחוניים, ואני יכול לחסוך את הזמן הדרוש כדי לברר איתו מה העמדה שלו בנוגע לשאלה האם אני ראוי לשמש כארוחה שלו.
למרות שאין בטבע שני נמרים זהים ואין שני בני אדם זהים, כל בני האדם וכל הנמרים יודעים היטב מה הולך לקרות אם הם יפגשו.
ולכן התופעה המודרנית של שונות מבקשת הכרה היא תופעה שמעוררת חרדה אצל הרבה אנשים.
זה קורה כי חוסר היכולת למיין את מי שמולנו לקבוצות מוכרות וברורות מערער את היציבות והסדר המוכר. ולכן יש כאלה שיעדיפו להחזיר את השעון אחורה, למציאות שיש בה קבוצות מובחנות שקל להבחין בינהן ולסווג אותן בדיוק כמו שאנחנו מבחינים בין נמרים וחתולי בית – יש נשים ויש גברים, יש לבנים ויש שחורים ויש... טוב, הנקודה ברורה…
התופעה הזו היא גם תופעה ארגונית מוכרת – אולי הרבה יותר מוכרת ממה שנראה לנו במחשבה ראשונה.
בהרבה מובנים, המציאות הארגונית דומה למדי לג'ונגל, נכון?
התחרות על המשאבים בסביבה מאוד אגרסיבית
האקוסיסטם משתנה בתדירות גבוהה
לפעמים מספיקה טעות אחת כדי להיטרף
ולכן הנטיה הטיבעית של ארגונים ומי שמנהלים ומנהלות אותם היא להיות כמה שיותר יעילים.
אנחנו מנסים למקסם את יעילות התהליכים הפנימיים של הארגון כי זה מייצר לנו יתרון תחרותי וסיכוי גדול יותר לשרוד ולשגשג בג'ונגל.
אז זהו, שלא! (כלומר לא תמיד)
נסביר.
נתחיל בהנחה שאומרת שככל שיש דימיון בין האנשים במערכת היא תהיה יותר יעילה.
ולהיפך - ככל שיש יותר שונות ורב גוניות במערכת, כך יגדל מספר הפרספקטיבות השונות על אותה מציאות ומכאן שיהיה צורך לייצר סינטזה בין הפרספקטיבות האלו, מה שיקח זמן ויגזול משאבים = לא יעיל.
{
בסוגרים נאמר שלצערנו נאלץ להחליף את המילה שונות וגם את בת הדודה שלה רב-גוניות.
אחרי שהם הפכו למבחן ה PC האולטימטיבי של כל ארגון, כבר אי אפשר לחזור ולהשתמש במשמעות הטיבעית והבסיסית של המילים הללו.
המילים האלה שמורות כיום למאבקים חברתיים ופוליטיים שהפקיעו את השימוש בהן.
אפשר להסכים עם המאבקים האלה ואפשר שלא – אבל המושגים האלה הם כבר ממש לא ניטרליים.
סגור סוגריים.
}
נניח שאנחנו מקיימים דיון על האסטרטגיה השיווקית של הארגון.
את מי נזמין לדיון?
את מי שקשורים לשיווק ולאסטרטגיה.
את מי כנראה לא נזמין?
את כל השאר.
למה?
כי זה לא יעיל.
למה לא יעיל?
כי הם לא מבינים לא בשיווק ולא באסטרטגיה.
וחוץ מזה זה לא התפקיד שלהם
ובטח שיש להם הרבה עבודה לעשות בתחום שכן באחריותם אז למה להפריע להם עם משהו אחר.
מה עומד מאחורי הלך המחשבה הזה?
בגלל שאנחנו אוהבים למיין, אז אנחנו לא רואים את האנשים, אנחנו רואים כותרות, טייטלים.
וכאמור, זה מאוד יעיל.
אבל… לפעמים ממש לא רצוי להיות יעילים.
יש מצבים בהם כדאי לוותר על הפילטר שמסנן אנשים לפי התפקידים שלהם ופשוט לראות אנשים.
יש זיטואציה שקרוב לודאי כל מנהל או מנהלת נתקלו בה בקריירה שלהם.
נניח שאתה מזמן פגישה עם מספר אנשים כדי לחשוב יחד במין בריינסטורם על איזו בעיה.
בין היתר, אתה מזמין עובד או עובדת וגם את ראש הצוות שלהם.
ואז איפשהו בתחילת הפגישה פתאום זה קורה - הם מעבירים בינהם מסרים סמויים ואחרי כמה שניות העובד או העובדת קמים ויוצאים מהחדר כשראש הצוות זורק לאוויר "אני יודע את דעתו, אני אייצג אותו פה".
עכשיו, צריך לומר בכנות שהרבה פעמים זה ממש נכון להיות יעילים ולא "לבזבז" שני משאבים על אותה בעיה.
אבל לפעמים זו שטות גמורה.
כי לפעמים אנחנו לא מחפשים את הדעה של העובד או העובדת – אנחנו מחפשים את ההשתתפות שלהם, את האינטראקציה של הניסיון והידע שלהם עם זה של האחרים בחדר מתוך תקווה שמשהו חדש יוולד מתוך החיבורים הזה.
ברור לנו שזה לא יעיל.
אבל באותה מידה ברור לנו שיש אתגרים שתהליכים יעילים לא מתאימים להם.
ועוד ברור לנו שכשמדובר בשאלות מורכבות שאין להן תשובה פשוטה, מה שחשוב זה לא הידע שיש בין האזניים של אנשים שנמצאים בחדר, אלא דווקא האינטראקציות בינהם.
וככל שיש בחדר יותר שונות ורב גוניות מבחינת תפקידית ותפיסתית כך גדל הסיכוי שמתוך האינטראקציות האלה יצמח משהו חדש שלא היה גדל אם רק ננסה להיות יעילים.
אבל!
וזה אבל גדול.
אם הולכים על שונות וגיוון - צריך לעבוד אחרת.
אין טעם לנסות לנהל דיון יעיל ולהביא אליו הרבה אנשים כדי שיהיו הרבה דעות.
זה קצת כמו ללחוץ בו זמנית על דוושת הגז והברקס.
הרבה ביזבוז אנרגיה ואפס התקדמות.
אם יש נושא חשוב מספיק כדי לחקור אותו בחדר מלא פרדפקטיבות - תנו לו את הכבוד ותשהו את היעילות לרגע.
