זכר ליציאת מצרים
- Ofir Gonnen
- 23 באוג׳
- זמן קריאה 4 דקות
לוח השנה היהודי רצוף ימי חג שלכל אחד מהם הרקע שלו והסיבות שלו אבל אם נבחן את הטקסט של הקידוש שנאמר בכל אחד מהימים האלה, נראה שלמרות שלכל חג יש צביון יחודי (בראש השנה – יום תרועה, בסוכות – זמן שמחתנו, בפסח – זמן חירותנו, בשבועות – זמן מתן תורתנו), יש דבר אחד שמשותף לכולם.
בכולם בהמשך הטקסט מופיע: "זכר ליציאת מצרים".
כלומר, גם כשאנחנו מציינים ארועים הסטוריים אחרים, הרפרנס הוא תמיד לאירוע המחולל והמשמעותי ביותר – יציאת מצרים.
זה לא כל כך משנה עד כמה המסורת על יציאת מצרים נאמנה למציאות ההיסטורית, בתודעה הקולקטיבית שלנו זהו האירוע המכונן של האומה הישראלית. או במילותיה של המשנה במסכת פסחים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", כלומר אנחנו חייבים להפוך את הזיכרון הקולקטיבי לזיכרון אישי – אנחנו צריכים לאמץ זיכרון של אירוע שלא חווינו, אירוע ששמענו ולמדנו עליו מאחרים, ולהפוך אותו לזיכרון פרטי כאילו חווינו אותו בעצמנו בחושים שלנו.
ב 2000 השנים שהיהודים היו מפוזרים בגלות ללא מדינה משלהם, כפופים לשלטון זר, שלרב לא היה מאוד אוהד אליהם, חווית החירות הלאומית היתה צריכה להיות חלק מהתודעה האישית של כל אחד ואחת מהם - האיזכור התמידי זכר ליציאת מצרים בכל יום משמעותי בלוח השנה היהודי נועד בדיוק למטרה הזו.
תודעה קולקטיבית או זיכרון קולקטיבי הם מושגים מאוד מעניינים.
בניגוד לזיכרון הפרטי שלנו, שקיים כל עוד אנחנו קיימים ונעלם מן העולם יחד איתנו, זיכרון קולקטיבי אינו תלוי בקיומו של פרט זה או אחר, הוא מתקיים כל עוד יש קולקטיב שזקוק לו. בנוסף, בניגוד לזיכרון האישי שלנו שמורכב מהארועים שהמח שלנו מחליט לשמר עבורנו ואין לנו שליטה עליו, זיכרון קולקטיבי מתהווה באמצעות בחירה והחלטה מה לשמר ועל מה לוותר.
אולם, בשני המקרים, גם האישי וגם הקולקטיבי, הדרך שבה מאורגן הזיכרון, האופן שבו הוא נשמר והמשמעויות שניתנות לאירועים מהעבר, הם מרכיבים משמעותיים ביחס אל ההתרחשויות שמתקיימות בהווה ואל המבט כלפי העתיד.
כשמדובר באומה, לרב, זהו הממסד הפוליטי/ תרבותי/ רוחני שאחראי על פיתוח הנרטיב שיישמר בזיכרון הקולקטיבי כדי שישרת את המטרות שלו. באמצעות הכלים שיש לו, הממסד משמר ומטפח את הזיכרון של אירועים מסויימים ומעלים ארועים אחרים. עם הזמן, דור אחרי דור, ארועים מסויימים "נשכחים" ומודחקים לפינות לא נגישות של הזיכרון הקולקטיבי וכמעט שמפסיקות להתקיים. אירועים אחרים מעוצבים באופן שישרת את הנרטיב שהממסד מנסה לקדם.
גם לארגונים יש זיכרון קולקטיבי.
אופן הקמתו של הארגון, מיתוסים על ימיו הראשונים, אירועים דרמתיים (לטוב ולרע) מההיסטוריה שלו – כל אלו מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי של הארגון.
גם בארגונים, הזיכרון הקולקטיבי מעוצב כך שהוא ישרת נרטיב כזה או אחר.
וגם בארגונים, הזיכרון הקולקטיבי משפיע על האופן שבו נתפסים ומפורשים האירועים בהווה.
הזיכרון הקולקטיבי הארגוני הוא אחד הגורמים שמשפיעים ומעצבים את התרבות הארגונית.
נביא כאן שלוש דוגמאות על ההשפעה של הזיכרון הארגוני על המציאות הארגונית.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
תופעה מוכרת בארגונים שעוברים (או נדרשים לעבור) שינוי משמעותי היא התרפקות של חלק מהגורמים בארגון על העבר.
כחלק מהקושי לקבל את השינוי, הזיכרון הקולקטיבי נצבע בצבעים ורודים כדי לתאר עבר אידיאלי. דרך האידיאליזציה, מנסים אותם גורמים לומר שהארגון לא צריך להשתנות אלא להיפך עליו לחזור אחורה אל אותה תקופה נהדרת.
}
בסוגריים נאמר שאחד הביטויים שנשמעים לא מעט בארגונים שעוברים צמיחה וגדילה זה שפעם היינו משפחה וחשוב שנדע לשמר את זה
זה לא שזה לא נכון, לעיתים יש באמירה הזו הרבה אמת, אבל לפעמים כשאנחנו חוקרים עם אותם ארגונים את העבר שלהם כדי להבין מה בדיוק היה שם שכל כך חשוב לשמר, אפשר להבין שמה שהיה לא השתנה כל כך, אבל החשש מהעתיד צובע אותו בגוונים ורודים כדי להעמיד בפני מחוללי השינוי את המחיר שהארגון עשוי לשלם אם אותו שינוי אכן יקרה.
סגור סוגריים.
{
ארכיאולוגיה ארגונית
דוגמא אחרת (ויותר מורכבת) להשפעה של הזיכרון קולקטיבי על התרבות הארגונית היא אירוע טראומטי שקרה לארגון ומשפיע על תפיסת המציאות שלו.
ניקח למשל ארגון שעשה בחירה לא נכונה שבעקבותיה הוא נכנס למשבר וכמעט נסגר.
הפרשנות שניתנה לארוע המשברי נצרבת בתודעה הארגונית והיא משפיעה על ההחלטות היום יומיות שלו גם שנים אחר כך.
כשבוחנים לעומק התנהגויות ארגוניות בהווה, אפשר לראות את ההשפעה של אותו משבר מהעבר שממשיך לבעבע מתוך הזיכרון ולנהל את המציאות הארגונית.
זו סיטואציה מורכבת יותר כי היא מתרחשת במרחב הסמוי והלא מודע – הקשר בין המשבר בעבר למציאות היום יומית לא נוכח באופן ישיר ויש צורך בעבודה ארכיאולוגית כדי לחשוף אותו.
ניסינו את זה, זה לא יעבוד פה
דוגמא נוספת לאופן שבו הזיכרון הקולקטיבי משפיע על המציאות בהווה הוא דרך הסיפור שהארגון מספר לעצמו על מה עובד ומה לא עובד לו. הרבה פעמים נאמר לנו כבר בשיחת ההיכרות עם הארגון שאנחנו צריכים להתמקד באיזורים מסויים של הארגון ולא באיזורים אחרים או דווקא בתהליכים מסויימים ולא באחרים. כשאנחנו שואלים למה – התשובה היא לרב כבר ניסינו את זה פעם וזה לא עבד!
ברור לנו שזה נאמר בכנות מלאה ולא מתוך איזו ניסיון למניפולציה אבל יחד עם זה ברור לנו גם שהזיכרון הארגוני נמצא כעת בשירות של אג'נדה (לרב סמויה ולבטח לא מדוברת) שמתנגדת לשינוי. בשלב הזה אנחנו מציעים לשים סימן שאלה על ההנחה הזו כי לא בטוח שכל מה שאנחנו חושבים שלמדנו מהעבר בהכרח צריך ללמד על מה שאפשר וניתן לעשות בעתיד.
כשם שהזיכרון הפרטי שלנו יכול לתעתע בנו ולגרום לנו להיות בטוחים בזיכרון של אירוע מסויים שקרה לנו ובדיעבד לגלות שהוא לא קרה או שקרה בצורה שונה, כך גם הזיכרון הארגוני יכול לגרום לנו להאמין בדברים שנדמה לנו שהם נכונים במאה אחוז אבל האמת היא שהם רק אשליה.
הזיכרון הארגוני מייצר אצלנו סט שלם של הנחות יסוד על הארגון שלנו.
אי אפשר להתעלם מהזיכרות הארגוני, ואי אפשר לחיות בלי הנחות יסוד אבל אפרופו זיכרון - חשוב לזכור - שלא פעם, ההנחות האלה הן משקולות שמונעות מהארגון להתפתח ולהשתנות.
